"כאלה אנחנו: מצד אחד משאירים אורות דלוקים בבית כשאנו יוצאים לחופשה, ומצד שני מספרים לכל האינטרנט וגיסתו שאנחנו לא בבית". כך (בתרגום חופשי) מסבירים שלושה סטודנטים הולנדים מדוע הקימו את האתר עם השם המפחיד Please Rob Me ("אנא שדוד אותי").
האתר, שצץ ברשת בסך הכל אתמול (שלישי) ב-2:25 בצהריים בדיוק (שעון ישראל), הוא בעצם דף חיפוש בטוויטר, המציג את תוצאות החיפוש לציוצים המאזכרים את המשחק מבוסס המיקום FourSquare.
FourSquare הוא יישום רשת המשלב משחק אינטראקטיבי ורשת חברתית. כל אדם המצוייד במכשיר סלולארי ליידע את השירות בכל פעם שהוא מגיע למקום כלשהוא (באמצעות SMS או ע"י יישום למכשירים בעלי GPS), ולקבל "נקודות" על נוכחות במקומות מסויימים בזמנים מסויימים. למשל: אם אחד השחקנים נכנס לאותו בית קפה יותר מכל אדם אחר בחישוב יומי (כלומר: רק ביקור יומי אחד במקום נספר), הוא מוכתר ל"ראש העיר" של אותו מקום, עד שמשתמש אחר יקבל את התואר.
הבעיה מתחילה מהעובדה שהשירות מאפשר ומדרבן את המשתמשים לשתף את מיקומם בזמן אמת באמצעות פייסבוק וטוויטר. כך, בעצם, רואה כל העולם מתי כל אחד מהמשתמשים נמצא מחוץ לביתו - מה שמהווה קריאה של ממש לפורצים. ואם זה לא מספיק, משתמשים רבים מגיעים לביתם של חבריהם ומעדכנים בשירות - ודרכו גם ברשתות החברתיות - את הכתובת, כך שמקום מגוריו של אדם עשויה להיחשף בניגוד לרצונו ע"י חבריו הנלהבים.
שלושה סטודנטים הולנדים החליטו שהם חייבים להעלות את המודעות לפרצת הפרטיות שמהווה השימוש הנלהב בשירותי שיתוף מיקום. השלושה הקימו את אתר Please Rob Me, המציג את כל עדכוני המיקום של משתמשי FourSquare תחת הכותרת "רישום של כל הבתים הריקים שם בחוץ", תוך שהוא שולח המוני התראות למשתמשים ש"נתפסו על חם", תחילה בנוסח "אני חושב ש____ עזב את הבית והלך ל____", ששונה היום (רביעי) בצהריים ל"שלום ____, שמך צץ כרגע באתרנו. אנא קרא את הסבר ה'למה'!". בעמוד ההסבר הם שוטחים את טענותיהם נגד השיתוף הציבורי המופרז, וקוראים למשתמשים לחשוב על הסכנות שבשיתוף מיקומם באינטרנט, ולסטור לכל חבר שממהר לשלוף את הטלפון בכניסה לביתם כדי לוודא שהוא יוכתר כ"ראש העיר" שלו.
האתר מעלה תהיות על כל טרנד הרשתות החברתיות: רק לפני כמה שנים היו רוב האנשים משתמשים ברשת בשמות בדויים בלבד. אך הופעתם של אתרים כגון פייסבוק וטוויטר עוררה - או לפחות זירזה - תהליך במהלכו עלתה רמת המוכנות של אנשים לשתף מידע אישי באינטרנט. אנשים החלו להשתמש בשמותיהם האמיתיים, להעלות תמונות וסרטונים של עצמם לאתרי שיתוף, ולבסוף גם לדווח לעולם היכן הם נמצאים ולעודד זרים מוחלטים לגשת אליהם במקומות ציבוריים ואף בביתם. השאלה שיש לשאול - וטוב שיש מי ששואל אותה בצורה רטורית כזו - היא האם לא עברנו את הגבול בין "רשת חברתית" ל"הרשת".
ביום ראשון הוכרז רשמית פורמט שעשוי לרשת את מקומו של ה-MP3 בחיינו המוסיקליים.
במסגרת וועידה שנתית של תעשיית המוסיקה שהתקיימה בקאן (צרפת) בסוף השבוע, הציגה חברת Bach Technologies, חברה שהמשקיע העיקרי בה הוא אחד מממציאי ה-MP3, דאגפין באך, את היורש הפוטנציאלי: MusicDNA. בניגוד לנסיונות קודמים לרשת את פורמט המוסיקה הפופולארי, מיוזיק-די.אן.איי אינו פורמט חדש, אלא הרחבה של הפורמט הקיים. הקבצים בפורמט זה הם בעצם שירי MP3, שעליהם נוספות שכבות של מידע. המידע מאוחסן בקובץ XML (פורמט המהווה בסיס לקבצים כגון מסמכי וורד, דפי אינטרנט וכו`), ויכול להכיל עד 32 גיגה-בייט של מידע, כגון מילות שירים, וידאו-קליפים, תמונות, מצב-הרוח המוסיקלי של השיר, ביוגרפיות זמרים, קישורים והמלצות לשירים, אלבומים, כרטיסי-הופעות ופריטי מסחר קשורים וכו`. גם עדכונים ממקורות כגון פייסבוק וטוויטר כלולים, והמידע על השיר מתעדכן בכל פעם שהנגן מחובר לאינטרנט. בנגני MP3 קיימים המוסיקה תתנגן, אך המידע האינטראקטיבי לא יוצג, כמובן.
המטרה של הפורמט החדש, מעבר לריענון בהרגלי צריכת המוסיקה שלנו, היא להפוך את רכישת המוסיקה החוקית לכדאית יותר מהורדת שירים מרשתות שיתוף קבצים. היא אמורה להיות מושגת ע"י כך שהמידע על קובץ לא מקורי לא מתעדכן, וכך מאבד מהאטרקציה שלו.
בימים אלה עובדת חברת באך על הניסיון להחתים חברות מוסיקה על הסכמים לרישוי ושימוש בפורמט החדש (או ליתר דיוק: החדיש - הרי חדש הוא לא). בינתיים, על פי המידע הנתון, חתמו על הפורמט רק לייבלים קטנים ושוליים, אך החברה בטוחה בכך שבקרוב תצא הודעה על שיתופי פעולה של חברות בינלאומיות גדולות.
אני לא יודע מה איתכם, אבל אני לא השתכנעתי. אין לי שום צורך בשיר שעקב שכבות מידע אינטראקטיבי נראה כמו אדם שהולך בקיץ עם 10 מעילים. או במילים אחרות - אין שום סיבה שאדם נורמלי ירצה שכל שיר באוסף המוסיקה שלו ייתפוס עשרות מגה-בייטים של מידע מיותר במקום 4-5 מגה. אחרי הכל, עם כל השירים שאנחנו מורידים בצורה בלתי חוקית, בסופו של דבר גם כוננים קשיחים של טרה-בייטים שלמים לא יספיקו.
עוד ידיעות בנושאי גאדג'ט וטכנולוגיה
גוגל הודיעה השבוע רשמית על מה שכתבי טכנולוגיה וקוראיהם מכנים כבר שנים בשם GDrive.
השירות, שאין לו שם רשמי, מאפשר להעלות קבצים מכל סוג שהוא לשירות Google Docs, ולצפות בהם מכל מחשב עם חיבור לרשת. השירות של גוגל מאפשר להעלות קבצים בגודל של עד 250 מגה, וסך הכל מקציב למשתמשים ג’יגה אחד של אחסון חינם. מי שזה לא מספיק לו יכול לרכוש נפח נוסף במחיר של רבע דולר לגיגה לשנה (כן, יש כאן יחידת מידה עם שני צירים).
כמובן שכחלק מהאפשרויות בשירות גוגל דוקס ניתן לבצע חיפוש בקבצים שלכם או של חבריכם, לצפות בסוגי קבצים נפוצים מתוך הדפדפן בעזרת ה-Docs Viewer, ולהחליט אילו קבצים אתם מעוניינים לשתף עם חברים ואילו יישארו פרטיים.
לא ברור בדיוק למה חושבת גוגל שהאפשרות הזו היא אלטרנטיבה טובה יותר משירותי אחסון קבצים קיימים כגון Dropbox או eSnips (המתמקד בעיקר בתחום המדיה), אך סביר להניח שהיא פשוט סומכת על עצלנותנו לחפש שירותי אחסון ייעודיים כל עוד היא מספקת לנו פתרונות פושרים המשתלבים עם חשבון המייל.
